מחוק שירותי הסעד (תשי"ח - 1958)
לחוק שירותי רווחה אישיים וקהילתיים
חוק שירותי הסעד (תשי"ח – 1958) הנו הבסיס הממלכתי להגשת שירותי הרווחה האישיים בישראל. שירותים אלה נועדו להבטיח את שלומם ורווחתם של קטינים ומבוגרים, נשים וגברים המתקשים בתפקודם האישי בשל משבר, מחלה, מגבלה, נכות, פגיעה או מחסור כלכלי. במתכונתו המקורית, עקרונות חוק זה שוב אינם משקפים את הנורמות החברתיות המקובלות ברוב מדינות המערב המתועשות. החוק אינו מעניק זכויות לקבלת שירותים המעוגנים מבחינה משפטית ואינו משקף זכויות אדם.
הסגל הבכיר של המשרד בחן בבמה זו את המסמך שהכין פרופ' אורי ינאי והשלכותיו לגיבוש חוק שירותי רווחה חדש, תוך הפניית תשומת-הלב לסוגיות הבאות:
האם וכיצד מיישם כיום משרד הרווחה את חוק שירותי הסעד (תשי"ח) 1958? לאילו אוכלוסיות-יעד הוא מחוייב ברמת הפרט, המשפחה והקהילה? אילו שירותים כלולים במחויבויות הללו והאם הם מוענקים לנזקקים בזכות? מה עמדת המשרד לגבי הצורך לקדם חקיקה חדשה המשלימה את החוק הישן ברוח התקופה, על-ידי עיגון "סל שירותי רווחה אישיים וקהילתיים" בחוק, או לחלופין - לקידום "חוק זכויות חברתיות"? מה ההבדל בין שתי ההצעות הללו ואילו עקרונות צריכים להנחות חקיקות אלו? מה ניתן ללמוד מההשלכות של יישום "חוק ביטוח סיעוד" (תשמ"ח – 1988) לגבי כיווני חקיקה מומלצים?